פסק-דין בתיק תא"מ 10370-03-12

1.         עסקינן בתביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לכלי הרכב המבוטח על ידי התובעת (להלן "כלי הרכב המבוטח"), לטענתה, בתאונה מיום 5/8/10 בשעה 07:30 לערך (להלן:"התאונה").

2.         התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") - פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

3.         בכתב ההגנה הכחיש הנתבע באופן כללי את כל טענות התובעת ואף לא צירף תצהיר לכתב הגנתו, כמצוות תקנה 214ג לתקנות.

בכתב הגנה "אין די בהכחשה כללית, אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה, חוץ מטענה לעניין הנזק"; המכחיש "לא יעשה זאת על דרך ההתחמקות, אלא ישיב לגופו של ענין" (ראה: תקנות 85 ו-85 לתקנות). הפרת הוראות אלה עשויה לגרור מחיקת כתב ההגנה, כולו או חלקו או אף חיוב בעל הדין מחמת מצגו (ראה למשל: ע"א 283/88, המזרח שירות לביטוח בע"מ נ' מומן, פ"ד מה(2) 777; ת.א. (מחוזי חיפה) 50767-07-10, מל"ל נ' חברת אשל הירדן בע"מ (2012), על האסמכתאות הנזכרות בו).

הדברים אמורים במשנה תוקף מקום בו עסקינן בהליך בסדר דין מהיר.

יש לזכור כי פרק ט"ז1 לתקנות הינו הסדר ייחודי שמטרתו, כמובהר בדברי ההסבר: "התאמת מסלול דיוני פשוט ומהיר לתובענות בסכומים נמוכים המהווה, כשלעצמה, יישום של עקרונות הניהול השיפוטי". על כן, קבע מתקין התקנות כללים נוקשים וקבועים שמטרתם להבטיח פישוט ההליך ודיון בו ביעילות ובמהירות. מטעם זה נקבע כי על בעל דין לצרף תצהיר מטעמו לאימות העובדות בכתב הטענות תוך צירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת עמדתו על מנת שבית המשפט יוכל לקיים דיון יעיל ולסיימו במהירות האפשרית (ראה למשל: בר"ע 1577/02, מודיעין אזרחי בע"מ נ' בעדש (2003); ת.א. (ירושלים) 16682/01, צדוק נריה-השכרת רכב נ' יהוד דנה (2002); ת.א. (ירושלים) 6992/03, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית ירושלים (2004); ד"מ (ת"א 3075/04, אליעזר נ' מרגלית (2005) ביחס למקבילתה; וכן א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, התשס"ט-2009, עמוד 426 ואילך, 430).

4.         ברם, רק לאחר שנשמעו עדויות הצדדים ובמסגרת סיכומיו, טען הנתבע, לראשונה, להעדר יריבות מאחר ואביו הוא שנהג ברכב בעת התאונה.

5.         שומה היה על הנתבע לפרט את מלוא טענותיו כדבעי בכתב ההגנה ובכלל זה להצביע באופן מפורש על אביו כנהג בכלי רכבו ביום התאונה וכפועל יוצא להעדר יריבות בינו לבין התובעת. לכל היאוחר, היה על הנתבע לעשות כן בפתח הישיבה.

נהיר כי לו היתה מועלית הטענה במועד, הייתה התובעת מכלכלת צעדיה בהתאם, לרבות על דרך בקשה לצירוף אביו של הנתבע כנתבע נוסף. מטעם זה, המתין הנתבע עד לאחר תום ההוכחות ועד לאחר תום סיכומי התובע, בטרם טען לכך.

ודוק: גם בבקשתו מיום 17/2/13, לא טען הנתבע כי אינו הנהג הפוגע אלא אך ביקש לצרף את חברת הביטוח כנתבעת (הבקשה נמחקה עקב אי מילוי החלטת בית המשפט מיום 20/3/13), וכלשונו: "1. כבר נאמר בפסיקה דרך המלך היא תביעתם של הפוגע בתאונה ושל מבטחתו יחדיו...".

התנהלות זו שמה לאל את תכלית התקנות כמו גם מטרת המחוקק ביצירת הליך מיוחד זה בגורמה עוול לצד שכנגד והשחתת זמן שיפוטי לריק תוך פגיעה בכלל ציבור המתדיינים הממתין ליומו.

6.         זאת ועוד. התנהלות זו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד  עם חובת תום הלב ודרך מקובלת, בה מצווה כל בעל דין, בנוקטו בהליכים משפטים. אמנם אין לצפות מהצד שכנגד שיהא מלאך ויפעל להוכחת התביעה כנגדו, יחד עם זאת יש לצפות מהצד שכנגד שיפרט את גרסתו בכתבי הטענות כמצוות התקנות ואם וככל שעומדת לו טענה להעדר יריבות יעלה זאת כבר בשלב כתבי הטענות ולכל היאוחר בפתח הישיבה ולא בסיכומיו (ראה למשל:ע"א 9474/03, יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (2006); בר"ע 305/80, שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449; רע"א 9025/03, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד אלברט בן פורת, פ"ד נט(3), 919; ת.א. (ירושלים) 673/90, טוויל נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (1991); רע"א 8285/07, פרפרה נ' גולדו (2008); ע"א 9447/06, פוקס נ' אלבס (2008); ע"א (חיפה) 4720/07, מיקולינסקי נ' יגאל ידין (2009); ת.א. 1376/98, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מ"י (2007); רע"א 8477/06, אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (2010); ת.א. 48469-08-11, דהן נ' גרין ביופיולס הולדינג בע"מ (2011); ע"א 4263/04, קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (2009), על האסמכתאות המצוינות בו).

הסעד בגין הפרת חובת תום הלב פנים רבות לו (ראה: ע"א 9447/06, פוקס נ' אלבס (2008); ע"א 6370/00, קל בניין בע"מ נ. ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3), 289 ; ת.א. 1376/98, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מ"י (2007); ת.א. (ת"א) 1618/01, יעד מגשימים (1998) בע"מ נ' ליר תעשיות לבידים בע"מ (2008)).

במקרה דא אמנם מצאתי כי בנסיבות אין מנוס ממחיקת התביעה אך האיזון הנאות והמידתי בענייננו בין האינטרסים 'המתגוששים בזירה' - ימצא בחיוב הנתבע לשאת בהוצאות התובעת בגין הליך זה.

7.         בתי המשפט אמצו את החזקה העובדתית כי בהעדר הוכחה סותרת הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או הנוהג ברשותו (ראה למשל: ע"א 31/85, בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81; ע"א 259/63, חיים נ' יעקב קלקשטין והחברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע״מ, פ"ד יח (3) 662; ע"א (י-ם) 11444/07, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מפארגה (2008), על האסמכתאות המצוינות בו). כיום מצאה החזקה אחיזה גם לעניין הטלת אחריות פלילית בסעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

בהתאמה, התביעה הוגשה כנגד הנתבע, הוא הבעלים של כלי הרכב הפוגע.

ברם, הוכח לפניי כי בעת התאונה נהג בכלי הרכב של הנתבע אביו, מר מסרי אאיד (ראה: עדות הנהג בכלי הרכב המבוטח - בעמוד 2 לפרוטוקול שורות 7-17; עדות אשתו בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 1-3, שורות 15-16; וראה סעיף 3 לתצהיר אבי הנתבע - סומן נ/1). 
מטעם זה, אין מנוס, כאמור, ממחיקת התביעה כנגד הנתבע מחמת העדר עילה.

8.         יחד עם זאת, מאחר וכבר שמעתי את העדים ובחנתי את מכלול הראיות שלפניי - לא אסיים בטרם אומר כי מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת במלואה.